הבעיות של מערכת החינוך – חלק ג' (הבעיות עצמן)

זהו החלק השלישי והאחרון אודות הבעיה של מערכת החינוך הנוכחית. בחלק הראשון דיברנו על ההיסטוריה של מערכת החינוך הנוכחית. בחלק השני דיברנו על המצב הנוכחי כיום בחברה שלנו, ובחלק זה אדבר על הבעיות עצמן שיש עם מערכת החינוך.

The problems that exist in the world today cannot be solved by the level of thinking that created them.
Albert Einstein

זוכרים את החינוך הפרוסי ? ב-300 שנה (קצת פחות) שהוא קיים הוא כמעט בכלל לא השתנה בתפיסה שלו. אז נכון, 260 שנה לא היה צורך בשינוי (לפחות לא בצורה כל כך דרסטית) אך כאשר התעורר הצורך המערכת אינה יודעת, ובעיקר לא רוצה להשתנות. יתרה מכך: מערכת החינוך הפרוסית יוצרת בעיות רבות בשם הצורך בכלכלה, נוחות, וניסיון לסדר (שגוי לדעתי) – בעיות שהיו קיימות הרבה לפני הצורך העכשיוי בשינוי.

הגישה הפרוסית שונה מאוד מאופן תפקוד המוח האנושי – ילדים זקוקים למשחק כדי ללמוד. הם צריכים את התנועה ואת הדמיון להתפתח – בדיוק מה שגישת החינוך הפרוסית מונעת מהם ואף עלולה לגרום לבעיות התפתחות מסוימות. כלומר ההתפתחות האנושית הזו נפגמת לגמרי בגישה הפרוסית.

בעיה נוספת היא התדרדרות הדמיון של בני האדם. היות וילד לפני כניסתו למערכת החינוך מצליח לעשות יותר פעולות אשר דורשות דמיון לאורך זמן, מאשר אותו ילד לאחר שבילה שנתיים במערכת הזו. אין מדובר בהתבגרות של הילד אלא בפגיעה של משטר מערכת החינוך. הווי אומר: אנשים אשר לא הצליחו להיכנס כמו שצריך למערכת החינוך הפרוסית, בעצם מצליחים יותר טוב במשימות שדורשות שימוש בדמיון. הבעיה הולכת ומחמירה ככול שמבלים זמן רב יותר במערכת החינוך הפרוסית.

בעיה חמורה נוספת היא ההתעלמות מהצורך בשינה, נערים ונערות בגיל ההתבגרות חייבים שינה בשעות מסודרות להתפתחות המוח – צריך יותר זמן שינה (כ9 שעות למען האמת) אך המוח גם ערני יותר בד"כ בשעות מאוחרות בלילה. כלומר הם צריכים לישון קצת יותר ביום (בבוקר), אך בשם הסדר הציבורי והצורך להתמודד עם ילדי הגן ובית הספר היסודי, בד"כ מוצאים את הנערים והנערות קמים מוקדם מדי – כי כך נוח למשק הכלכלי להתנהל.

הבעיה עם בני הנוער גוררת בעיות נוספות. דבר ראשון הפרעות קשב וריכוז, כאשר במקרים רבים הן תוצאה של עייפות ולא ADHD – חוסר איזון חומרים במוח. כמו כן היא מובילה לחוסר איזון של חומרים שונים בגוף. בגלל בעיות הקשב והריכוז, נערים ונערות על ריטלין (סמים חוקיים שדוחפים להם), אבל הם לא היו נזקקים לסם הזה אם היו מקבלים שעות שינה כנדרש. בנוסף, אם היו חוקרים את הנושא בצורה פרטנית עבור כל נער ונערה היו מגלים שהרבה מהם עם בעיות שונות לגמרי ממה שחושבים ובעצם כל הסמים האלו מיותרים לחלוטין. במקום לחנך אנשים להתמודד עם בעיות ולהבין אותן מלמדים אותם להשתמש בגלולת פלא – פתרון זמני לבעיה לא פשוטה שמספקת לסביבה שקט ע"י הסתרת הבעיות האמיתיות במקום התמודדות ומתן עזרה לנערים ונערות. כלומר זה חינוך לבריחה ממצבים במקום התמודדות עימם, ועוד מתלוננים לאחר מכן שהילדים מחפשים רק אסקפיזם – מה שנמשך גם בבגרותם.

עוד בעיה היא שבעוד שבעבר אם למדת בבית ספר וקיבלת תעודה אז היית בהכרח אמור להצליח להתקבל לעבודה כלשהי שמתאימה לך לפחות בתאוריה (הרבה אנשים הגיעו למצבים של עבודות אשר לא באמת מתאימות להם, והם מאוד סבלנו ממנה). כיום זה לא המצב. יתרה מכך, החינוך לא רלוונטי למציאות. לא ניתן להכשיר ילדים לתקופה של 40-60 שנים, כאשר אנחנו לא יודעים מה יהיה עוד 10 שנים, זו גישה שגויה מאחר וההכשרה של היום לא תתאים לעוד 10 שנים בעתיד. יש צורך בכלים חדשים שיאפשרו ללמוד להתמודד עם הסביבה משתנה, ולא כלים שחייבים לקחת אותם בצורה קבועה הלאה.

מגבירים את הבעיה עצמה גם כל הגירויים מסביב וההזדמנויות שנערים ונערות מגלים תוך כדי. לא רק שמערכת החינוך אינה מסוגלת לספק להם מענה, אלא שיש להם דרכים טובות יותר לקבל ולצרוך מידע, ועוד מידע שמעניין אותם בלבד (אשר רובו כאמור הוא אסקפיזם טהור). כך פתאום יש דורשים לתכניות ריאליטי ובריחה כי לא רק שזה מה שאנחנו מלמדים אותם לעשות, אלא הם רואים את האלטרנטיבה ובוחרים בה עקב עודף גירויים מסביב – הרבה יותר ממה שאי פעם היה בהיסטוריה האנושית. זה המצב כיום ! איזה גירויים יש ? מעט דוגמאות הם: אינטרנט, סלולרי, מכשירים מרובי תכונות, משחקים שונים, התחברות חברתית והכרה חברתית גדולה יותר, גישה למידע אשר לפני 20 שנה היה קושי לקבל והיד עוד נטויה .

כל הנזכר לעיל היה אמור להספיק, אך אין זה הכל לצערי. קיימות בעיות רבות בלב השיטה עצמה של המערכת הפרוסית. חינכו אותנו שתעודה אומרת ומייצגת את הידע שלך, אך לא כך הדבר היות ואי אפשר לכמת ידע. כלומר השאלה המוכרת שלי של "כמה אתה יודע ש1+1=2" היא מורכבת הרבה יותר ממה שחושבים. בנוסף המערכת לא מנסה לאתר את הסיבות לקשיים, אלא מצפה מהילדים והנערים לקחת אחריות (בגיל ממש צעיר בו שום דבר לא ברור להם עדיין לגבי החיים) ולמצוא דרך להבין. הכיתה לא יכולה לחכות לתלמיד אחד (או לכל התלמידים, כי הכיתה בסופו של היא אוסף של תלמידים). אז ניסו, בצורה משפילה לדעתי, ליצור מצב של "הקבצות" ורמות מסוימות אך הן לא מתאימות. מדובר בגישה של אתה סוג א', אתה סוג ב', אתה סוג ג' וממך בכלל לא יצא כלום אז תמצא משהו אחר. מדובר בגישה משפילה אשר לא מביאה את התוצאות הרצויות – בשורה התחתונה הפירוק ל"סוגים" (או אולי סיווגים) אומרת שכל סוג ימשיך לכיוון אחר ו"ילמד" משהו אחר בסופו של דבר במקום להגיע לאותה נקודה (שזה ד"א נוגד את המטרה של שחוק לימוד חובה בישראל).

העניין הוא שהמערכת מתנהגת כמו פס יצור (כפי שצויין בחלק הראשון) ואין באמת זמן לתלמידים מאחר ויש חומר שצריך לעשות עליו V. יותר מזה, במקום לחלק את הילדים והנערים לקבוצות של "אלו מסוגלים להתמודד עם החומר הזה כרגע", ו"אלו עם החומר הזה" וכו', מחלקים אותם לפי גילאים כאשר בעצם בתקופה הזו יש לדאוג לידע ויכולת ולא לגיל. ויש כמובן עוד שיטות רבות ומגוונות הניתנות ליישום על מנת באמת להקנות ידע ולימוד, אשר אינני יכול לכסות אפילו עשירית מהם. יותר מזה, הרבה אנשים מדהימים נדחקים לשוליים בגלל השיטות האלו. כלומר אדם חכם מאוד, או מוכשר מאוד יכול להיבלע מאחור ובעצם לא להצליח להגשים את עצמו במשך חייו רק בגלל שהוא לא הבין את שאלות המורים, אשר אם היו מוסברות לו בצורה שונה לא רק שהיה מבין, אלא היה יכול להתמודד איתן בצורה מדהימה ולהגשים את עצמו.

כלומר הגשמה עצמית לא קיימת בגישה ה"חינוכית", אלא רק עוד משהו שהוא חלק מפס יצור. בגיל 5-6 נכנסת לגן ובגיל 65 יצאת לפנסיה. זה הסדר בחיים שלך ונולדת עם תאריך תפוגה חברתי. רק הבנת הבעיות (שאפילו לא כיסיתי את כולן) והבנה כי כל הגישה והשיטה בעייתיים ביסודן תביא לשינוי משמעותי. העניין הוא שההתנגדות לשינוי אינה מביאה אתה סיבות מוצדקות, אלא יותר אמירות בסגנון "אם אין לך משהו יותר טוב להציע אז צריך להישאר בשיטה הזו". במקום להשקיע אנרגיה למצוא תשובה, קל יותר למערכת להישאר עם הבעיה מאשר לרצות להשתנות.

שיר בנושא (גרסת כיסוי).

4 מחשבות על “הבעיות של מערכת החינוך – חלק ג' (הבעיות עצמן)

  1. אבים

    בשני הפוסטים הקודמים עוד שתקתי, אבל עכשיו אני חייב להגיב.
    לדעתי ירית לעצמך ברגל. צרור. לא פחות.

    אתה מדבר על סמך נסיונך האישי, הפרטי ואולי של הסובבים אותך אבל אין לך מושג מה היה לפני כן (נניח, כשאני הייתי ילד כי לדעתי אני מוביל עליך כרונולוגית בעשור) ואין לך מושג מה קורה היום כי אתה לא במערכת לא כמורה ולא כהורה. אז איך אתה יכול לכתוב על המצב היום בבתי ספר? על סמך מה?

    אני מאוד מעריך אוטודידקטים. אני בעצמי כזה. אבל….
    אוטודידקטיות דורשת משמעת עצמית, התמדה, אחריות, אינטליגנציה גבוהה מהממוצע (כן, אני יודע שאין הנחתום וכו') ורצון. מה לעשות ואלו לא תכונות שמאפיינות את הרוב. רוב הילדים צריכים לתרגל משמעת ואחריות. בית הספר הוא אחד המקומות בהם הם מתרגלים מסגרת מסודרת, סדר יום בחברת בני גילם, לומדים לקבל על עצמם אחריות ומשמעת.
    ילדים זקוקים למסגרת וליד מכוונת. לו היו לך ילדים היית יודע את זה (מצטער על הגישה המתנשאת. גם אני לא הבנתי את זה עד שהפכתי להורה). משמעת היא לא מילה גסה. אחריות גם לא. משמעת עצמית ואחריות אישית הם כלים לא רעים למבוגר עצמאי, חושב ובטוח בעצמו. הדרך היחידה ללמוד זאת היא על ידי תרגול. ועוד תרגול.
    נכון שהיום יש גישה למקורות ידע שבתור ילד יכולתי רק לחלום עליהם אבל מי ילמד את הילדים להוציא את המוץ מן התבן? מי ילמד אותם מהו תבן? לרוב ההורים אין יכולת שכזו. אני יכול להעיד כי פגשתי המון הורים. גם למי שיש יכולת תיאורטית, לא תמיד יש יכולת משום שהחיים המטריאליסטיים הללו גובים מחיר יקר (מדי) – קשה לפעמים לשבת עם הילדים אחרי יום מרגיז במיוחד בעבודה. כולנו בני אדם בשורה התחתונה ואי אפשר לחיות את האידיאל על בסיס יומי.
    אני מסכים עם ג'וני בוי מהתגובות לפוסט הקודם שמערכת החינוך אינה מושלמת אבל היא מנסה להשתנות ולהתאים את עצמה. ואיך אני יודע? פשוט, יש לי שני ילדים במערכת הזו. אני מכיר את חומר הלימוד בכיתות א-ד מצוין. הוא לא רע, תאמין לי. גם המורים ברובם לא רעים. הם משתדלים. הם רוצים. רובם מנסה לשמש מופת ודוגמא.
    דוגמאות? בבקשה:
    רק לפני כמה ימים נתקלתי בספר החשבון של הבן שלי בהשערת גולדבאך (כיתה ד' – הם למדו על מספרים ראשוניים). מחר הוא מגיש עבודה בה הוא נדרש לחבר שאלון, להעביר אותו בין תלמידי הכיתה, להעלות השערות ולשרטט דיאגרמות שמציגות את תוצאות המחקר (כי הם לומדים על דיאגרמות כמייצגות נתונים). בשיעורי אומנות הם לומדים על אקספרסיוניזם וואן גוך, כולל נסיון לצייר בסגנונות הללו. וכמובן הם מקבלים גם כלים כמו חשבון, כתיבה ועוד כמה כלים שימושיים להחריד.

    המשפט שהרתיח אותי הוא:"הגשמה עצמית לא קיימת בגישה ה"חינוכית", אלא רק עוד משהו שהוא חלק מפס יצור". בפירוש לא נכון. בני האדם לא נולדו שווים. לכל אחד כישורים שונים. אם נחזור אחורה, זו הסיבה להקבצות. הן מקבצות תלמידים בעלי יכולות שוות פחות או יותר כדי שיהיה להם קל יותר ושילמדו את כמות החומר המתאימה ליכולותיהם בתחום מסוים. זו השפלה רק אם אתה חושב שאתה יכול להיות מושלם בהכל (יש כאלה, אבל הם נדירים). ההגשמה העצמית צריכה לקרות לאחר שקיבלת כלי עבודה לחיים. נכון, רוב האנשים לא צריכים לפתור משוואות ממעלה שניה בחיי היומיום אבל כדאי שידעו לחשב את הריבית שלוקחים מהם בבנק.

    ואת כל זה כתבת ללא בביליוגרפיה ראויה לשמה (טמקא לא ממש נחשב מקור…גם לא דוקטורס) וללא הפניות שיציגו את טענותיך.
    הכי חשוב? לא הבנתי מה השורה התחתונה שלך.

    לבסוף: הציטוט של איינשטיין לא ממש קשור לנושא. למרות שהוא נראה כזה.

  2. ג'וני בוי

    אתה מנסה לפטור את עצמך מהצעת פיתרון בפיסקה האחרונה: "העניין הוא שההתנגדות לשינוי אינה מביאה אתה סיבות מוצדקות, אלא יותר אמירות בסגנון "אם אין לך משהו יותר טוב להציע אז צריך להישאר בשיטה הזו". במקום להשקיע אנרגיה למצוא תשובה, קל יותר למערכת להישאר עם הבעיה מאשר לרצות להשתנות."

    אם אין לך משהו יותר טוב להציע אז כן צריך להישאר בשיטה הנוכחית, זה אמירה שהיא נכונה בכל כך הרבה מובנים שאני נדהם מכל הקיצונים בכל תחום שלא מבינים את המשמעות שלה. הפוסטים שלך מדברים על בעיות ספיציפיות בתוך המערכת שניתן לפטור במסגרת המערכת, אך אתה מסיק מתוך אותן בעיות ספציפיות שצריך להרוס את כל המערכת וזהו. אין לך אלטרנטיבה והאלטרנטיבה שאתה מרמז עליה היא אלטרנטיבה שמבוססת על תאוריות לא מוכחות ואקסיומות שאף אחד שמודע למערכת לא יסכים איתן (אני חושב שאבים סיכם חלק מהן בצורה נכונה).

    אידאלים צריכים להיות מוגדרים ובמקומות שהם אינם מוגדרים צריכות להיות סיבות טובות לכך. בביקורת על כל רעיון או מנגנון צריך להבין את מושא הביקורת ואת כל הנפשות שקשורות בו וצריך לפתח ביקורת שמתאימה בין שאיפות הרעיון או המנגנון לבין המציאות שבה אותו מנגנון פועל. לזרוק ביקורת במיוחד פופלארית זה קל, אך אם היא נעשית ללא טיעונים טובים ובלי להציע אלטרנטיבה (שהיא היא הדבר שהביקורת שואפת אליו) לא אמרנו דבר. אף אחד לא אומר שהמערכת מושלמת ובגלל זה לא צריך לגעת בה, אך צריך להסביר במה המערכת לא מושלמת ובאילו דרכים ובאמצעות אילו משאבים ניתן לתקן את הבעיות שמצביעה עליהם הביקורת דוגמאות מהפוסט: מחקרים נוספים בתחום הפרעות למידה ופיתוח שיטות איבחון טובות יותר שמתעלמות ממשתנים לא רלוונטים, שינוי שעות הלימודים של התלמידים. לצערי לא עשית את זה בשלושת המאמרים הללו.

    ואני אסכם פה בציטטה שממחישה את הרעיון שניסיתי להעביר:
    "It has been said that democracy is the worst form of government except all the others that have been tried."
    Sir Winston Churchill

  3. rotem

    ואו-זה מה שיש לי להגיד. אמרת כמעט הכל (חבל שאין התיחסות להתנהגות הישראלית) בצורה בהירה מתוכננת ופשוטה. מאיפה הידע על מערכת החינוך הפרוסית?
    לגבי ADHD- חסר כאן מידע. לפני עשור לא היתה כמות כזו של ילדים עם ADHD. היום זה בלתי נסבל.
    לאחר נסיון בהוראה תגובתי- אין ספק שבי"ס היום הוא לא אחר מאשר מטפלת זולה ולא מוכשרת. ואין ספק שחינוך ביתי במדינת ישראל הוא עדיף. לגבי מקומות אחרים בעולם- אינני יודעת…

    1. ik_5 מאת

      תודה, דבר ראשון.

      אני חוקר את הנושא למעלה מעשור (כמה שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא). כשהייתי תלמיד בתיכון מאוד הפריע לי איך שהדברים התנהלו, ועוד מספר דברים בנושא

      הייתי בתיכון שהיה הרבה יותר טוב מהרבה אחרים באיך שהדברים התנהלו בפועל, ולרוב המכשלות היו המערכת הגדולה יותר, ולא התיכון עצמו. אז ניסיתי להבין בעצם מאיפה הכל מגיע, ומתחילים לחקור, ודבר מוביל לדבר.

      ב2008-9 הייתי במעגל עסקים, ופגשתי מורה למתמטיקה (לשעבר) שעברה להיות מאמנת אישית. היו לי איתה הרבה דיונים בנושא, מה שהוליד את הפוסט על "כמה אתה יודע 1+1=2" למשל. ומצד אחד מאוד היה כיף לראות חשיבה כמו שלה, מצד שני, עדיין היה בה הרבה דברים שקשורים לעולם שאני מדבר עליו.

      כל מה שאני מדבר עליו בפוסט הזה קשור רק לישראל. הבעיה היא, שהמצב בישראל חמור יותר מארה"ב למשל כיום בנושא, היות ובשנים האחרונות התחילו שינויים מסיביים בגישת החינוך של ארה"ב. היא רחוקה מלהשתנות לגמרי, אבל הגלגלים שלה התחילו לזוז. למשל האקדמיה של קהאן (http://www.khanacademy.org/) עשתה הרבה רעש, גלים והתעניינו בה הרבה בארה"ב, וגם עודדה את אלו שרצו שינוי. ויש עוד הרבה גופים ומורים בסגנון הזה, אשר הוכיחו שהגישה השונה מביאה תוצאות טובות יותר, גם במקומות של ילדים בעלי סיכון, וזה מה שגרם להבנה שצריך לשנות דברים.

      ADHD הוא מושג בעייתי מאוד, היות ומשתמשים בו יותר מידי גם במקומות שאין מקום להשתמש בהם. הדגמתי כאן 2 מצבים כאלו, אבל יש עוד. העניין הוא שתמיד היו אנשים עם בעיות קשב וריכוז, אבל תייגו אותם לא נכון. אבל אלו שאולי צריכים פתרונות כמו ריטלין (שלדעתי הוא עוד סוג של בעיה ולא פתרון), הם פחות מאשר האנשים בפועל אשר מקבלים טיפול בסם הזה. אבל כיום עודף הגרויים ואורח החיים שלנו בכלל כולל האוכל שאנחנו אוכלים, השתייה שאנחנו שותים, השינה, הרביצה שלנו, או הישיבה מול המחשב, משנים אותנו לגמרי גם קוגניטיבית. והמערכת לא יודעת להתמודד עם זה.

      גילו למשל שבגלל שהרבה ילדים זכרים (בעיקר – יותר מבנות גילם, אבל בנות שגם יושבות הרבה על המחשב עם אותה הבעיה) נמצאים הרבה על המחשב, לרוב עם משחקים, המוח שלהם פיזית מחווט שונה. המחקר האחרון ששמעתי עליו יצא לקראת סוף 2011 שכלל את קבוצת הביקורת הגדולה ביותר אם אני זוכר נכון. מסתבר שהדרך חשיבה שלהם דומה יותר לגישה בינארית מאשר אנלוגית, ולכן הם לא מסוגלים לשבת ופשוט לקבל מידע מוזרק לווריד. המוח שלהם לא יודע להתמודד עם זה. הם חייבים גישה לגמרי שונה.
      המוח שלהם מתנהל טוב יותר בגישת לימוד אינטראקטיבית, אשר גורמת להם להיות פעילים בזמן הלימוד.

      יש אדם בשם סר קן רובינסון (http://sirkenrobinson.com/), אשר היה קשור למערכת החינוך הבריטית הרבה שנים. הוא גם מדבר על זה הרבה. יש לו מספר הרצאות בטד שאני ממליץ לכולם לראות. והוא ד"א לא היחיד שאומר את מה שאני אומר. כאשר כתבתי את הטרילוגיה הזו, נתקלתי בו פעם ראשונה, והדהים אותי שאני לא היחיד שרואה את הבעיות האלו, כי זה לפעמים מרגיש ככה, כמו שאת יכולה לראות את התגובות למעלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s