קטגוריה: כלכלה

node.js כן או לא ?

למי שמכיר אותי, יודע כי אני תמכתי הרבה מאוד שנים ב3 פרויקטים מאוד וותיקים בעולם קוד הפתוח, ששניים מהם עם ותק של יותר מ20 שנה, והם ללא שום גב כלכלי או חברה מסחרית מאחוריהם.

לפני שבוע העברתי הרצאה באחד מאירועים המיועדים לאנשי VoIP בישראל.
אחד הדברים שעלו שם, זה שאסטריסק עדיף כי יש לו חברה מסחרית מאחוריו, בעוד שקשה מאוד לסמוך על פרויקט שאין לו גב מסחרי.

node.js הוא פרויקט שהוא כמעט כולו קוד פתוח, והוא מבוסס על מנוע בשם v8 של גוגל. עד כאן זה נחמד.

אבל יש לי עם זה בעיה, שגורמת לי לחשוב ולרעוד מפחד, כל פעם שאני מסתכל לכיון node.js.
גוגל החליטה לפני שנה לעשות fork לwebkit שהוא עצמו fork של khtml, וקראה לפרויקט שלה blink.
היא עשתה זאת, מבחירה מסחרית גרידא ("אנחנו בידלנו את עצמנו בצורת פרוססים וטרדים שלנו, ולכן עשינו fork").

אמנם node.js לא משתמש ב webkit או ב blink, אבל הוא יוצר לי בעיות קשות:

  1. האם v8 ישאר גם מחר ?
  2. האם יהיה fork ?
  3. האם הוא ימשיך להיתמך ?
  4. האם הכיון שלו כיום ישאר, או אולי ישוכתב/ישתנה לגמרי בגרסאות חדשות יותר ?

כפי שניתן להבין, קשה מאוד לדעת מה חברה מסחרית תעשה עם הכלים שלה. קל מידי לחשוב לכיון של "יש הרבה משתמשים, אז הם ישארו בכיון". הרי גוגל, שלא לדבר על מיקרוסופט, כבר הוכיחו שכאשר זה לא נוח להם כלכלית, הם משנים כיון ותפיסה. סוגרים שירותים, מפסיקים מערכות וכיוב'. אפילו הפצות לינוקס מקבלות End Of Life.

אם node.js היה מחזיק מנוע javascript משל עצמו ללא קשר לגוגל, לא היה לי כל פחד בנושא, אך כאשר הוא מבוסס על משהו ששיך למישהו אחר, גם אם הוא פתוח לחלוטין, מאוד קשה לי לסמוך עליו האם מחר הוא ישאר או יכנס למשבר, כי פתאום הפרויקט יהיה חייב או לשכתב מערכות ולעבור למשהו חדש, או לתחזק עכשיו את v8 בצורה שמתאימה לו.

יכול להיות שאם דבר כזה יקרה, אולי השוק פשוט יברח מ node.js ורק מי שאינו יכול להרשות לעצמו יתקע.

זה ממש לא קל ופשוט העניין כאשר חושבים עליו לעומק, וכל זה בגלל מחסור בשליטה במנוע עצמו.
האם באמת אפשר לתכנן שירותים שאולי יעבדו גם חמש שנים מהיום (ויש לי כאלו) וזקוקים לתמיכה לפעמים אצל הלקוחות כאשר אין ודאות רק בגלל פרט כה "פעוט" ?

אני עדיין לא בטוח שיש לי תשובה לכך, אבל אלו כרגע החששות שלי בנושא. מה דעתכם ?

סליחה, יש לכם אולי זמן ללמוד טכנולוגיה חדשה ?

מידי פעם, כאשר אני נמצא בארגונים מסויימים, אני מגלה כי יש לחץ בפרוייקטים, ולעולם אין זמן לאנשים ללמוד טכנולוגיות חדשות שאולי ישפרו להם את העבודה, ואף יסיעו להם ליצור בזמן מהיר יותר את העבודה. כלומר לימוד אשר יכול לספק השקעה נמוכה יותר והחזר השקעה גדול יותר.

נוצר מצב בו מרבית הדברים שנוצרים, נוצרים עם לחץ של זמן לא הגיוני, ובכלים פחות אופטימליים, ובאיזשהו שלב מוצאים את עצמם תקועים ולא יכולים להתקדם, ופתאום צריכים לשכתב דברים, שאם מראש הם היו נכתבים אחרת, אז לא היו מגיעים לזה, ולמעשה הרווחיות היתה גבוהה יותר בטווח הארוך מאשר בטווח הקצר.

כמובן שאינני מדבר על מערכות של "כניסה לשוק", כלומר מצב שבו זמן הוא באמת הבעיה, אלא יותר לוחות זמנים לא הגיוניים, והתחלות שהיו צריכות להיות שונות לגמרי.

חישוב זמני משלוח הם נושא לפוסט נפרד, רק חשוב להגיד כי הם לא מחושבים לינארית. כלומר לא מחשבים זמן פיתוח בכמה זמן על הנייר לוקח לבצע דברים, אלא חייבים לקחת בחשבון שיהיו המון תקלות ובעיות בדרך (על רגל אחת).

כאשר ארגון מונע מהאנשים שלו זמן ללמוד ולרכוש מיומנויות בטכנולוגיות שונות, או אם ארגון מחזיק באנשים שלא נוח להם ללמוד דברים חדשים, הוא פוגע בעצמו בטווח הארוך.

למשל לעבוד עם מכונה מאוד חזקה לווירטואליזציה, זה דבר נחמד, אבל האם אולי טכנולוגיה כמו docker מתאימה לצרכים שלכם יותר ? אם כן, היא תחסוך לכם המון כסף בארגון, ומצד שני תתן לכם מענה איכותי וטוב כמו ווירטואליזציה, רק על הברזל עצמו. אבל במידה והעובדים שלכם אינם מכירים או מסוגלים להתנסות בזה, איך תדעו ?

עולם קוד פתוח, מציג חידושים אין סופיים בעולם כל שני וחמישי, בעוד שעולם לגמרי מסחרי, למשל (לצורך ההדגמה) מיקרוסופט, אינם מתקדמים כמעט בכלל באותו פרק הזמן בדיוק.

לאחרונה יצא לי לעבוד מול מישהו שעדיין עובד עם רובי 1.8.6 (אשר שוחרר ב2007), ואינו זהה לרובי 2.1.2 (נכון לכתיבת פוסט זה – הרובי האחרון בסדרה). מבחינת השינויים בין הגרסאות, יש כמעט גלקסיה שלמה, עכשיו אם הארגון יעבור למערכות לרובי חדש יותר, הם יהיו חייבים כמעט לכתוב דברים מאפס, רק בגלל שהם "נתקעו" עם גרסה ישנה.

אם מסתכלים על הקפיצה הגדולה בין 1.8.6 ל2.1.2 אפשר לחשוב כאילו לא היה מספיק זמן להמיר דברים, אך למעשה המעבר לרובי 2.0.0 היה מאוד ארוך, ובאמצע כלל גרסאות כמו 1.8.7 שהיו הרבה שנים בתמיכה, וגם 1.9 על סדרותיו, שנתנו את האפשרות להתאים את הקוד למעבר של גרסה 2.0.0. כלומר אותו ארגון נתקע מאחור, ועכשיו הקפיצה שלו יקרה מאוד עם המון בעיות, בעוד שאם היה "זורם", העלות הכוללת היתה נמוכה בהרבה, ושורת  הרווח שלו גבוהה יותר.

כך שלמעשה ארגון המונע התמקצעות ולימוד מתמיד של עובדיו, בנוסף לארגון המחזיק כאלו אשר אינם מסוגלים "להתקדם" וללמוד, פוגע בעצמו כלכלית וגוזר על עצמו להפסיד בסופו של יום בתחרות השוק.

העתיד של שפות התכנות, או לראות שונה מאת ברט וויקטור

מאיר נתן לי קישור להרצאה מאוד מעניינת, שלמעשה די מזכירה את הבלוג שלי, רק המרצה עושה את זה בצורה טובה יותר ממני.

ממליץ בחום לצפות בה:


 

עייפות הIT

אנשים בישראל, אשר שרתו בצבא, בייחוד בקרבי, זכו לקבל אימונים להתמודד עם עייפות. כלומר למרות שהם עייפים מאוד, הם עדיין זקוקים לתפקד ולהתנהג כאילו אין להם בעיה שכזו.
הבעיה היא, שכאשר עייפים, הגוף מכבה את עצמו, הוא מתקשה לחשוב, ואחרי עודף שעות עירות, הוא מגיב בצורה זהה, לצורה שאדם שיכור מגיב. מצב קיצון של מחסור בשינה, גם מסוגל לגרום בסופו של דבר למוות.

הסיבה שהצבא מכריח אותך להתמודד עם מצב קיצון שכזה, היא היות ואתה צריך להתמודד עם מצבים של חיים ומוות. הצבא, ובכלל במצבי קיצון, יש צורך להימנע משינה, ולהמשיך לתפקד כאילו אנחנו בשיא העירנות.
אך מצבי הקיצון האלו, אינם קיימים כמעט בכלל בעולמינו הנוכחי, למעט איזורי לחימה ואיזורים מוכי אסון ששם יש צורך להישרד בכל דרך אפשרית.

עולם העסקים, נחשב אצל המון אנשים כשדה קרב שבו כל יום הוא מאבק אין סופי, אך אפילו בצבא, יש מנוחה, והניסיון לחלץ אנשים משדה קרב כאשר רק ניתן, ולא להמשיך ולתת לחייל להיות בתוך המלחמה 24/7 במשך כל השנה ללא הפוגות שיאפשרו להם להתאושש, דבר שאינו באמת מתרחש בעולם העסקי של ימנו.
כאשר מדובר בארגונים, לפעמים שעה של אי זמינות, מתפרשת כאסון כאילו היקום קרס, וצריך בשניה הזו ממש מענה להכל.

הבעיה היא שהמון ארגונים בארץ ובעולם, משתמשים במניעת מנוחה ושינה, כדרך עבודה. אני נתקל בזה המון עם אנשי IT, אשר לא משנה כמה הם עייפים, הם צריכים לתת מענה כרגע לארגון כי אחרת העולם יקרוס.
אבל כאשר איש IT עייף, הוא עושה טעויות, וכל משימה לוקחת לו הרבה יותר זמן, ולא תמיד בצורה הטובה ביותר, אלא לפעמים דווקא הוא יצור נזק, ולא בגלל הרצון לכך, אלא בגלל שזה נבע מעייפות.

תארו לכם מצב בו אתם צריכים לעשות ניתוב בשרת שלכם לשרת אחר (כי מי שמנהל את הראוטר אינו מסוגל לעשות זאת עבורכם מאיזושהי סיבה), כאשר עייפים, הסיכוי שתצליחו במשימה תקטן מאוד.

לא רק זה, הסיכוי כי תפגעו בכל הרשת הארגונית במידה ויש לכם גישה אליה, כל כך גבוהה, עד שעדיף לא לאפשר לאיש IT להמשיך ולתפקד במקרה קיצון שכזה. למעשה המשך תפקוד שכזה יכול לעלות יותר כסף לארגון, מאשר הפסקה של הפעילות למשך מספר שעות, שיוקדשו למנוחה, אך השירות לא יהיה זמין.

הבעיה של זמינות של 24/7 מחלחלת למטה, עד שאם כרגע יש תקלה ברשת כלשהי שכלל הציבור משתמש בה (למשל שרתי דוא"ל לא מגיבים, אתר מסויים למטה, רשת סלולרית אינה מגיבה), זה נחשב באותה מידה לאסון עולמי. למרות שרשת תקשורת אולי כן חיונית למענה של חיים ומוות, מרבית השירותים אינם כאלו, למשל שידורי תוכנית טלויזיה אהובה שמתפספסים בגלל תקלה, אך עדיין הגישה מכריחה את כולם לתת מענה מיידי, או שהשמים יפלו ומלחמת העולמות תתחיל בלעדינו.

מוקדש כחומר למחשבה

תם עידן הפרטיות, תחי הפרטיות

Le roi est mort, vive le roi !

אנשים נוטים להכריז כי עלינו לקבל את העובדה כי אין יותר פרטיות בעולם.ומשום מה אני לא מסכים איתם.

אנחנו חיים בעידן של מאגרי מידע, ואנחנו חיים בעידן בו אנחנו יכולים לחשוף את ערוותנו בציבור באמצעות האינטרנט (ואף מדיות אחרות). כל זה באמת קיים כיום. אך מדובר בנושא של בחירה מול הכרח.

האם אני רוצה לשתף את הרחוב בכל דבר העובר עלי, או האם אני מעוניין להשאיר לעצמי דברים ?
האם אני באמת חושש מכך שיראו תמונה שלי וידעו שזה אני, או האם אין לי בעיה בכך ?

אני למשל בוחר שלא לשים תמונות שלי, לא לפרסם מידע אישי מידי, ולא לערב את כל הרחוב בעיסוקי השונים, אך כן בוחר לחשוף מידע שכן מתאים לי לחשוף, ובכך בעצם מנסה לשלוט במידע שאני מפרסם על עצמי.

אך אני עושה דברים בצורה הטובה ומתאימה לי. מרבית האנשים אינם יודעים אבל על הסכנות. הם לא רואים באינטרנט כרחוב סואן בו כולם חשופים למידע, וחושבים שזה כמו קומונה קטנה שכולם זהים ומחזיקים באותם רצונות.

ההכזרה כי אין יותר פרטיות בעולם ולכן תחשפו את עצמכם לגמרי, היא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, היות והיא יוצרת נורמה מסוכנת, בה אנחנו בעצם מקבלים שצריך לחשוף הכל ולהראות את ערוותנו בצורה מלאה, וזה בעייתי עד מאוד.

כאשר אנחנו מקבלים את ההכרזה על מות הפרטיות כעובדה, פתאום קל לנו לקבל שהמדינה רוצה לקחת מאיתנו את הפרטיות, ולאגור אותה במאגרים שלה. הרי אם בחרנו לשים תביעת אצבע בשדה התעופה, אז אנחנו נבחר גם לשים פרטים אחרים בידי המדינה ולהיכנס למאגר ביומטרי, לא ?

וכך המעבר מבחירה מה לחשוף ואיך להחשף הופכת לאבסולוטית וכאן הבעיה – חוסר היכולת לשלוט במידע ובזהות שלנו יותר, וזו המשמעות של וויתור על הפרטיות.

זה נעשה אבל מבחירה שלנו, ולא מסיבה שאין יותר פרטיות בעולם, אנחנו בוחרים להעלים את הפרטיות על עצמנו, ולא הסביבה בוחרת לעשות כך.

זה תלוי בנו בלבד, ובבחירות שלנו. אני מקווה שכולנו ננהג בחוכמה בנושא.

מוגש כחומר למחשבה.

תכנון מודלארי של מערכת

"If I had eight hours to chop down a tree, I'd spend six sharpening my ax." — Abragam Lincoln

לאחרונה סיימתי פרוייקט מאוד גדול (יחסית), אשר לקח קרוב ל4 חודשים למימוש בפועל.
בפרוייקט מצאתי חוסר סדר, חוסר הבנה מה רוצים שהוא יבצע, ובעיקר סתירות פנימיות של הבקשות עצמן.
החלטתי בפרויקט להרים את הכפפה ובעצם להיות מי שמתכנן, ולא רק מי שמבצע אותו, והגעתי למצב בו יצרתי ספסיפיקציה אשר כוללת את הרעיון המרכזי, אך הצורה למימוש שלו, כולה שלי.
לקח לי כשבוע לכתוב אותה, ולאחר הסיום, הגעתי חזרה ללקוח, הצגתי לו את התוכניות בניה, וקיבלתי אישור "ללכת על זה".

זו ההתחלה של הפרוייקט. התחלתי לחשוב על הגישה עבור המימוש בפרוייקט, והחלטתי ללכת בגישה המודולארית, בה אני מפרק כמה שיותר דברים לכמה שיותר מתודות, וכל מתודה מכילה מכנה משותף בודד.

חשוב לי להדגיש כי תכנון שכזה, לוקח יותר זמן מאשר כתיבה ממוקדת של דברים, אך דווקא בסוף הפרוייקט, מצאתי את עצמי נהנה מכל שניה שהחלטתי לכתוב כך את הפרוייקט.

הסיבה לכך, היא בראש ובראשונה לחשוב מה מתאים איפה, והאם לפתוח אולי מתודה נוספת במקום להכליל את הלוגיקה "כאן".

הדבר השני הוא לדעת לקרוא נכון לכל מתודה בזמן המתאים, ככול שיש יותר מתודות, ככה יש סוג מסויים של בלאגן.

אך דווקא כאשר חשבתי שסיימתי עם הפרוייקט, פתאום גיליתי כי הלקוח רוצה שינויים מהותיים בזרימה של דברים, ופתאום החליטו מסיבות עסקיות להוסיף עוד תכונות, ומצאתי פתאום כי דווקא החשיבה המודולארית הזו, גרמה לי בשעה שעתיים לענות לכל דרישה חדשה לפרוייקט, כאשר למעט שני דברים, שמעולם לא מימשתי בעבר ושיניתי את כל המבנה שלהם מספר פעמים במהלך הפרוייקט, עד שהגעתי לגישה הנכונה, הכל הלך חלק ומהר מידי, לפעמים מול עיני הלקוח שביקש אפשרות מסויימת, אמרתי לו "חכה חמש דקות" שומע אותי מתקתק משהו במחשב, ואומר לו "נסה עכשיו", וזה עובד.

בגישה המונוליטית יותר, היה קשה יותר להתאים את עצמי לשינוי של flow מסויים של המערכת, ולהוסיף במקומות מסויימים משהו נוסף, ובמקומות אחרים להסיר משהו אחר.

למשל אפילו הגדרה של "עד שלא מאשרים משהו, אתה משמיע אפשרויות" לקח לי חצי דקה להוסיף למערכת.

בסופו של יום החשיבה העסקית שהצגתי בפרוייקט, בצורה שהיתה טובה יותר ממה שהלקוח רצה בהתחלה, בנוסף ליכולת לתרגם את זה תכנותית, הם אלו שגרמו לפרוייקט להצליח.

הלקוח היה אומנם מאוד לחוץ ביום ההשקה המקורי, ורצה שינויים של הרגע האחרון, אך כשהם נעשו, ונעשו תוך כלום זמן (שעתיים כולל כתיבה של תכנון מחדש של דברים וקבלה של אישור עליהם), למרות השינוי שהיה מאוד משמעותי, הצלחתי להרגיע אותו, ועכשיו אפשר לשבת ולהנות מכמה ימים של שקט עד להתחלת הפרוייקט הבא.

אנטגוניזם מקצועי

יוצא לי המון פעמים לשמוע תלונות של מפתחי ווב, כמה המקצוע שלהם קשה ומסובך, כי הם צריכים לדעת Javascript, CSS, HTML, DOM, XML ובנוסף יש גם את צד השרת עם שלל הדברים שלו (וזו רק רשימה חלקית ולא מכסה את העולם).

אני יושב ולרוב צוחק לי בשקט מתחת לשפם, ולפעמים גם בטעות בקול רם. אני מנסה לא לעשות השוואה בין מה שאני עושה לבין מה שממתכנתי ווב עושים, כי פשוט אי אפשר להשוות, היות ואחד הדברים שאני עושה, הוא בנית מערכות מבוססת ווב, לשליטה על מערכות אחרות. אני כותב את הצד של השרת, את הצד של הלקוח, ואת המערכות שבהם צריך לשלוט, מה שאומר שקודם כל אני צריך לשלוט בכל מה שהם שולטים, אבל יש לי עוד המון דברים אחרים שהם אפילו לא מתקרבים אליהם.

בשלב הזה, המון אנטגוניזם נכנס ותגובות שליליות שנכנסות כאמצעי הגנה מצד מתכנתי הווב (במידה ואני צחקתי בקול ומתפתח על כך דיון).

המטרה שלי בפוסט זה היא להסביר כי מה שנראה כמשהו נורא בצד אחד, יכול לצד אחר להראות כמשהו לגמרי שולי ופעוט לצד אחר לגמרי.

אינני מבין את ה"בכי" בכך שנדרשים ידע ויכולות שליטה בטכנולוגיות מצד אנשי המקצוע. פשוט – זה המקצוע. לא תחרות למי יש הכי הרבה סבל, אלא להדגיש את החשיבות ללמוד ולהכיר את העולם הרחב, ולא רק את זה שנדרש מעצם המקצוע.

אני מוצא כי ככול שאני לומד יותר עולמות, גם שלא קשורים ישירות לשלי, אני מצליח להפיק יותר גם במקצוע שלי.

כך למשל, אני למדתי מעט את עולם חלוקת הקשב של אנשים, וגיליתי ככה, מה הדרך הפשוטה יותר להשמיע תפריטים קוליים לאנשים. המטרה היתה לימוד כללי, אבל זה עזר לי להגיע בכלל למשהו שקשור למקצוע שלי.

אינני מגיע לפרוש כאן מה נדרש לבצע את העבודה שלי, כי זה אינו חשוב, אלא כי להכיר ולשלוט בהרבה טכנולוגיות, ובכלל בעולמות שונים זה דבר מאוד חשוב וממליץ עליו בחום. במקום לראות בו כעונש, יש לראות בו כאתגר, וביכולת להיות יותר מקצועיים במה שבחרתם לעצמכם לעסוק בו.

תרבות החשיפה

וידוי: יש לי פייסבוק, אני מאוד פעיל בו יחסית.
וידוי 2: אין בפייסבוק תמונות שלי או פרטים עלי.

יש בעיה, בפייסבוק ובכלל הרשתות החברתיות, אנשים נחשפים יותר מידי. פייסבוק כבר מוגדרת בהרבה מקומות כאמצעי ריגול. אם תחפשו, תמצאו הרבה מאמרים (1, 2, 3, 4, 5, 6) איך חברות ביטוח מרגלות אחרי משתמשי פייסבוק לדעת עליהם מידע וככה לדרוש תשלום או לא לשלם להם בעקבות הדברים, סתם לקחתי 6 קישורים ראשונים שמצאתי בגוגל …
אבל יותר מזה, אם את/ה בוגדים בבן/ת הזוג, אפשר לאתר אתכם דרך הפייסבוק. כן גם אם יש לך עוד חשבון ועוד בשם בדוי.

אפילו לא התאמצתי לגלות את המאמרים האלו, פשוט כתבתי בגוגל ומייד מצאתי.

פייסבוק - הדגמה למטריקות
עד כדי כך השימוש בפייסבוק יכול להזיק לכם במקומות שאתם לא מודעים אליהם, אבל זה לא הכל.
רשתות חברתיות מוכרות מידע לחברות משלמות, ויותר מזה, מספקות המון מטריקות מדידה על המון דברים, כמו איזור מגורים, חתכי גיל, שימוש בטכנולוגיה, מדינות, שפות, שעות שימוש, מקצועות, לפעמים אפילו תחביבים וכמות הכנסה חודשית.
המידע הזה משמש בסופו של דבר לעשות יותר כסף ולחקור את השווקים טוב יותר.

יש אפילו חברות אשר מתמחות בלקחת את המידע הזה ולנתח אותו טוב יותר עבור BI כלשהו, ואף לעזור למצוא את המחיר המושלם ללקוח מדוייק, במקום מחירים אחידים. כלומר אם אתה מאוד אוהב אופנועים, פתאום תמצא שאחזקת האופנוע שלך יקרה יותר, מאשר אם אני אשר אינני מוכר כאיש אופנועים ארצה לרכוש את הרכיבים השונים, רק בגלל שיהיה קל יותר להוציא את הכסף הזה ממך מאשר ממני, היות ואני עדיין לא נכנסתי לעולם האופנועים (כנראה), אז מחיר כניסה עבורי, אתה בעצם תממן אותו, ולחברות זה ישתלם יותר בעתיד (שגם אני אממן את זה), מאשר אדם שכבר עמוק בפנים.

כל זה אומנם מידע יבש, אולי קצת מפחיד, אבל הוא חשוב, ומשום מה אנשים מתעלמים ממנו לגמרי. יותר מכך, יש כאלו שמצהירים מיד "אין לי מה להסתיר", מול אלו שמתחילים לפחד ורואים איום בכל דבר.

הבעיה אבל, שחשיפה ברשת חברתית (פייסבוק היא רק רשת אחת מתוך הרבה), הפכה לנורמה. פתאום אם אני לא מוכן לקחת חלק בסיפור ולהחשף, אז משהו לא תקין איתי. פתאום אתה מקבל לחץ חברתי של "זה בסדר, כולם עושים את זה, ובכלל לי, לא לא קרה כלום, ואני לא מכיר מישהו שקרה לו, מה לא בסדר אתך ?"

כיום אם אין לך תמונה לפחות אחת, כולל מידע פרטי נגיש, אתה לא תצליח למצוא בת זוג: "כבר נגמר העידן הזה של לחכות ולדעת דברים מפגישה", זה משהו ששמעתי יותר מפעם אחת.

אנשים רבים רואים בחשיפה מלאה של חייהם ברשת כנורמה, וכאמור, יש מי ששמח לקבל את זה.
כאשר אני שואל אנשים אם הם מוכנים ככה סתם להחשף ברחוב, הם מיד אומר לי שלא, ופייסבוק היא רשת ווירטואלית אז זה אינו אותו הדבר.

הבעיה היא שבעוד שהרחוב יכול לשכוח, האינטרנט אינו שוכח. דברים שפרסמתם לפני 15 שנה באינטרנט, סביר להניח שעוד נמצאים איפשהו, וסביר להניח שהם יהיו גם עוד 150 שנה איפשהו.

מוקדש כחומר למחשבה

דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה

ישנו סיפור על אדם אשר רצה לדעת מה היא הדרך להיכנס לעיר. בדרך הוא פוגש ילד, ושואל אותו בנושא.
הילד מספר לו כי ישנם שני דרכים: דרך קצרה שהיא ארוכה, ודרך ארוכה שהיא קצרה.
האדם ביקש ממנו את הדרך הקצרה, והילד אמר לו: "תמשיך ישר בדרך הזו ועוד 100 מטרים תגיע לעיר"
האיש נפרד מן הילד, וממשיך בדרך, אך הוא ניתקל בצמחיה, שדות ופרדסים אשר מפריעים לו להמשיך בדרכו.
האדם מתעצבן וחוזר אל הילד, ומטיח בו כי הוא אמר לו כי זו הדרך הקצרה. אז הילד לא נבהל, ואמר "והוספתי כי היא הארוכה".

הבלוג הזה הרבה פעמים עוסק בדברים ובגישות מאוד לא מקובלות בשוק ובתעשייה, והרבה פעמים צוחקים עלי ואף תוקפים (בעיקר בפרטי, גם כאלו שהיו פעם מוגדרים כחברים לפעמים) על דברי. למשל עד לפני שנה הייתי כותב על שפה שמשום מה נראת לכולם חסרת משמעות (כן, אפילו אני עזבתי אותה בשנה הזו, אבל לא מאותם סיבות). אנשים סירבו להשתמש בה, למרות שיש לה בדיוק את אותו הכוח כמו שפה שנבנתה רק ליצירת מערכות הפעלה, אך היא מאפשרת בדרך להתעמק בעיקר ולא בתפל, כפי שהשפה השניה מספקת.
אך אינני מתעסק בה כבר, היות ואין לי צורך אמיתי בה, ויש בי הרבה זעם על צורת הקהילה שבה, אך במידה וזו תתאים לי לדבר מה שאני עושה, אין לי מניעה לעבוד בה, בניגוד למרבית האנשים בתעשייה.

מרבית התעשייה מתמודדת תמיד עם אותן הבעיות ואותן הכשלים באותן המקומות, ובמקום לשנות תפיסה וגישה, הם חושבים כי הדרך הקצרה והארוכה היא הדרך הנכונה, אך בסופו של דבר כמות האנרגיה המושקעת בדברים שונים כל כך נוראית שלמרות שכולם נוגעים בזה, ותמיד יש את המילים "בטוח שאתה לא היחיד שנתקל בבעיה הזו", מעולם לא עוצרים וחושבים אולי יש דרכים אחרות לגמרי. אולי ללמוד אותם לוקח יותר זמן, אבל אחרי הלימוד הן חוסכות זמן, עבודה קשה ובעיות, ובכך הן הופכות לדרכים ארוכות וקצרות.

מוזר שהשוק תמיד הולך בדרך הקשה ביותר להשיג משהו, רק בגלל שכולם עושים זאת, בלי לעצור ולחשוב אולי יש דרך טובה יותר. ואני ? ובכן אני משתמש בכלים שמתאימים עבור המשימה שאני צריך, במקום להשקיע במאמץ של מה כולם משתמשים. לא תמיכת חכמת ההמון היא הנכונה, לפעמים היא רק ללכת בעקבות העדר

האם מיקרוסופט נעלמת מהעולם העסקי ?

לאחרונה לקוח נפל בכך שהזמין מערכת ממישהו שהקים חברה על איזה קורס וחצי של פיתוח בטכנולוגיות מיקרוסופט שלקח, ואותו אדם לא הצליח לספק לו את מבוקשו.
כאשר הלקוח עוד חשב כי יקבל, ביקש ממני סיוע למצוא שרת אירוח מבוסס Windows, היות והוא היה זקוק להתקין את המערכת שאותה חברה בנתה עבורו.
אז שנינו חיפשנו משהו בסדר גודל מסויים, והמחירים שמצאנו במקרה הטוב התחילו ב50 יורו.
מיקרוסופט Azure עצמה כל כך יקרה ולא ריאלית לעסק קטן, אשר זה נפסל עוד ללא מאמץ.
אז הלקוח הזמין Windows Server 2012. וגילינו כי זה, מגיע עם ממשק של Windows 8 משום מה.
והשאלה הראשונה ששאלתי היא: למה ?

מי ירצה להריץ שרת שעובד קשה על מערכת טאבלט ? מדוע הממשק צריך להיות זהה גם כאשר מדובר בשרת ?

אבל זה לא הכל, עצם החיפוש עבור חברות המספקות מערכת ווינדוז, היה יחסית קשה למצוא, בעוד שמאוד קל, פשוט וכיום כבר זול להזמין. למשל אני עובד עם Digital Ocean (לחיצה על הקישור והזמנה דרכו יזכו אותי בכסף – אומר זאת בצורה גלויה), שרת במחיר של 10 דולר לחודש (120 דולר לשנה) והכל עובד, קל, אין בעיות, יש לי סנאפשוטים של מצבים שונים כאשר אני עושה ניסויים על המערכת, ונהנה מזה שאין לי כאבי ראש מיותרים.
הכל היה קל ופשוט מידי, בייחוד כאשר משווים זאת לאמזון, אשר הם לא ברורים במחירים שלהם, והממשק שלהם זוועתי, וכבר סיפרתי מה הם עשו לי.

כל זה לא קיים למי שבוחר במיקרוסופט.
אבל זה לא הכל.
הידעתם כי מיקרוסופט מנסה לאט לאט להיפתר מ .NET ?
היא רוצה להתחיל לספק סביבה שתתאים את עצמה ל"ענן", וכהרגלה, במקום לתמוך במי שאינו זקוק לכך, היא הורגת לו את הטכנולוגיה ומכריחה את כולם לעבוד לפי מיקרוסופט, לא לפי הצורך האישי שלהם. דבר שהופך את הביסוס העסקי על גבי מערכות מיקרוסופט כהתאבדות כלכלית.

למעשה מיקרוסופט היא הסיבה שעזבתי את העבודה איתה ועברתי להיות איש מקצוע בלינוקס. היא רצחה לי טכנולוגיות שאני פיתחתי על בסיס ווינדוז, וב2003, עברתי סופית ללינוקס (אחרי כמעט 4 שנים של משחקים עם המערכת וההפצות), ומאז אני כבר לא חושש שיהרגו לי את הטכנולוגיות.

עסק שנכנס כיום לשוק, במידה ויתבסס על מיקרוסופט, ימצא מספר שנים לאחר מכן, כי כל העבודה והכסף שהשקיע, ירדו לטמיון, ולמעשה מיקרוסופט הפכה כבר מזמן להיות לא רלוונטית יותר למי שחפץ ביציבות עסקית.
אינני מדבר על אופיס, או על ווינדוז כמערכת הפעלה שולחנית, או על ניהול "חזק" של הרשאות, אלא על התשתיות והכלים של מיקרוסופט אשר אנשי מקצוע טכניים מחפשים.

הפוסט הזה ד"א, הוא תובנה שהיתה לי לאחר שיחה קצרה עם מנהל קשרי לקוחות ישראל של חברה בין לאומית מאוד גדולה שכולם מכירים.
אפילו הוא כבר אינו מבין את הצורך בשימוש במוצרי מיקרוסופט.

אז מיקרוסופט לא הולכת להעלם מהעולם, היא לא תמות, אבל הכיוון הנוכחי שלה כבר מזמן אינו כלכלי אם בודקים אותו באמת לעומק, ולא מסתנוורים משם החברה.